דיני המיסים

המדיניות הכלכלית של המדינה מתחלקת לשניים:

1. מדיניות פיסקלית – מדיניות העוסקת בגיוס כספים מהציבור והוצאתם ע"י הממשלה.
2. מדיניות מוניטרית – מדיניות לגבי כמות הכסף במשק, שיעור הריבית ושערי חליפין. כיום בעיקר מדובר על שליטה על הביקוש המצרפי לכסף (הביקוש לקניית מוצרים ע"י כלל הפרטים במשק) ועל יעדי אינפלציה.(העלאת שיעור הריבית מרסנת את האינפלציה באופן הבא: בעקבות העלאת הריבית, הציבור קונה פחות. יש פחות ביקושים, ולכן גם מחירי המוצרים יורדים והאינפלציה נבלמת).

בעבר, ע"י המדיניות הפיסקלית ניתן היה לשלוט על האינפלציה, זאת באמצעות העלאה או הורדה של המיסים. כיום זה פחות מקובל, ומשתמשים בהעלאה והורדה של הריבית למימוש מטרה זו.

המדינה מממנת את הוצאותיה ע"י:
(מומלץ לעיין בסעיפים 1(א) ו-4 לחוק יסוד: משק המדינה).

1. מיסים: תשלום חובה המוטל ע"י רשות ציבורית, שהתמורה בצידו אינה ישירה ואינה שווה.
2. אגרות: תשלום חובה המוטל ע"י רשות ציבורית, שבצידו תמורה ישירה אך אינה שווה.
3. מחיר: גביית תשלומים עבור מוצרים ושירותים שהמדינה מספקת או מייצרת (חשמל, לדוגמה). זהו תשלום שאינו חובה, ובצידו תמורה ישירה ושווה כמקובל בשוק.
4. מלוות: הנפקת אג"ח. המלוות הן בעצם מס עתידי, מכיוון שבסופו של דבר תשלום הריבית מהמדינה למשקיע ישולם מכספי מיסים.
5. הדפסת כסף: שקולה למיסוי, מכיוון שהכנסת יותר כסף לשוק מחלישה את כוח הקניה של הכסף המצוי בידי הציבור.

בסיסי מס:
לפי מה מוטל המס על האזרחים? כמה אפשרויות:

• מס גולגולת – לפי עצם הקיום של האדם. זהו בסיס המס היעיל ביותר, כי הוא לא מעוות ומתערב בהתנהגות של הפרטים.
• הכנסה – מס הכנסה.
• צריכה – מע"מ.
• עושר – מס על הרכוש, על הסכומים שחוסכים, על נכסים.

הבחירה בין בסיסי המס השונים צריכה להיות נגזרת של מטרת המס שהגדרנו. בסיס המס צריך ליישם בצורה היעילה ביותר את מטרת המס שלנו.
ישנו ויכוח האם נכון למסות לפי הכנסה או לפי צריכה. זאת בעצם השאלה האם יש למסות את מה שאדם לוקח מהחברה או מה שהוא מקבל מהחברה. לפי הכלכלן Kaldor (1955).

בשלב ראשון, בוחן ביהמ"ש את הפרשנות לחוק שנטענה לגביו הפגיעה בקניין:

* לגבי קנסות הפיגורים שהוטלו על מי שאחר בתשלומי האגרות העודפות – ביהמ"ש פסק שהם בטלים, כי מדובר בסוג של ענישה רטרואקטיבית.
* לגבי הריבית וההצמדה של המאחרים – הפרשי ההצמדה רק משקפים את הירידה בערך הכסף, ולכן אין בהם משום ענישה רטרואקטיבית.
* לגבי האגרה עצמה – ביהמ"ש "הכשיר" אותה לאור חוק התשריר.
בשורה התחתונה, הש' ברק נמנע מלדון בשאלה האם מיסוי רטרואקטיבי מהווה פגיעה בקניין.
חשוב להעיר, שלמרות שבפס"ד קריב נפסק שאגרת הטלויזיה היא אגרה ולא מס, עדיין בכל אגרה יש מרכיב מיסויי (שכן היא
תשלום שהתמורה בעדו אינה שווה), ולכן השאלה לגבי פגיעה של מיסוי רטרואקטיבי עומדת בעינה.
לדעתו של אבי, פסה"ד מוטעה. ברק עיגן אותו בטענה מעגלית, לפיה לאזרחים היתה "ציפייה סבירה" לשלם את האגרה המלאה
בזמן שבוצעה הגבייה שלא כדין. לכן, אם תאושרר הגבייה הרטרואקטיבית, בעצם לא תהיה פגיעה בציפייה הסבירה של
האזרחים. זו טענה שלא יכולה לעמוד, כי לאזרח יש ציפייה סבירה לשלם תמיד כדין.